שבת לפני הצהריים, מייד כשאנחנו חוזרים מהג’ים, זו השעה של השיחה השבועית שלנו עם הלוחם. הדלק השבועי שלי. בטירונות ובמסלול, באמצע השבוע המפקדים לוקחים להם את הסלולרי ומחזירים אותו לשעת ת”ש בלבד. אז בפועל אין לנו ממש תקשורת איתו באמצע השבוע. כל שבוע אני מחכה בקוצר רוח לשמוע את קולו העמוק מתנגן “אמאא, מה שלומך אמא?” הלב שלי קופץ, הוא נשמע כל כך קרוב, אבל הוא כל כך רחוק.
“הוא בטלפון”… אני צועקת לקיבוצניק.
“היי חמודי” אני מייד עונה לו בהתרגשות.
“אמא…. אני חולה…אני מת” הלב שלי נעצר. עוברת להילוך דאגת אמא. אני מכירה טוב טוב את משפט הפתיחה הזה.
ישר מבררת ” יש חום? כמה חום?”
מאז שהוא ילד קטן כשהוא חולה, הוא מרגיש “מת”. מפתח חום גבוה פחד. בחיים אני לא אשכח איך נסענו לחופשת יום כיפור באילת. עוד היינו אז בארץ. בתי המלון הריקים מארגנים דילים מיוחדים לקיבוצניקים שאינם צמים וצמאים לחופשה זולה… אז חמותי הצליחה לארגן ממש את כל המשפחה לחג הזה. הילדוץ שלנו בן שנה ואנחנו בהריון מתקדם עם החיילת לעתיד – מה זה התאימה לנו חופשונת כיפור… ככה לפני הלידה.
הגענו בערב החג בצהריים לאילת. בלובי של המלון פוגשים את חמותי ושמים לב שהילד אפעס קצת לא מתפקד בשמחת חיים כהרגלו. מתמקמים בחדר שלנו ולזוועתנו מגלים שהילד “רותח”. ארבעים פסיק שתיים צלסיוס!
אני מסתכלת על הקיבוצניק והוא מסתכל על הבטן הגדולה שלי ואומר “טוב אז אני”…
ממלאים מים קרים באמבטיה היפה של המלון והקיבוצניק עם הילדוץ הרותח מרוח עליו נכנס לאמבטיה הקרה, להוריד את החום. הם רועדים ביחד במים הקרים. אני בנתיים מרימה טלפונים מחפשת רופא שעוד לא סגר את הבסטה לקראת החג ויסכים לקבל אותנו. כל המשפחה הלכה לנוח צהריים אחרי הנסיעה הארוכה מהצפון. אנחנו, הורדנו חום, התרוצצנו בחום כלבים של אילת לרופא, לבית המרקחת לקנות תרופות וחזרנו למלון מסמורטטים. בערב הלכנו עם כל המשפחה לתקוע שיפודים וצ’יפס אבל הנופשון כבר הפך לסיוטון. רק כשחזרנו הביתה לצפון ירד לו החום.
עד היום אני נלחמת בחירוק שינים בחום הגבוה הזה.
נלחמתי איתו גם לפני שנתיים, כשהלוחם עוד היה בבית, בקנדה. היה חורף קשה ומגפת האינפלואנזה התפרצה בכל העולם ובקנדה ופגעה בהרבה אנשים. גם הבן שלנו חטף אותה. בבית חולים אמרו שמלא שם וממילא הכי נוח יהיה לו בבית עם טיפול של אמא. רק לשמור שהחום לא יעלה ושישתה הרבה.
הילד כבר בחור מגודל בלי עין רעה, כבר אי אפשר ככה בקלות להכניס אותו לאמבטיה קרה ואפילו לא למקלחת כי הוא לא יכול לעמוד לבד על הרגליים. שבועיים. שבועיים הוא קדח מחום גבוה. יום ולילה החלפתי קומפרסים קרים על הראש שמיד התחממו וכמעט עלו מהם אדים, ככה הילד היה רותח. אנחנו שכבר שכחנו מה זה לקחת יום חופש מהעבודה כי הילד חולה, התקשרנו למקומות העבודה שלנו ולקחנו ימי חופש – כי הילד, בן 17, חולה ואי אפשר להשאיר אותו לבד. יום הקיבוצניק, יום אני ושוב התחלפנו ביננו והילד קודח. בסופו של דבר ירד החום, ירדו גם עשרה ק”ג. הוא החלים אבל המערכת החיסונית שלו נחלשה. עם מערכת חיסונית מוחלשת הוא הגיע לארץ ואיך שהתחיל החורף כל וירוס קטן שעבר בסביבה הפיל את הלוחם למיטה.
“חום גבוה” הוא אומר “אני מת”…
אני מנסה לחשוב את מי אני יכולה לגייס לעזרה. האפשרויות מוגבלות, הוא בקיבוץ בעוטף עזה. כל המשפחה בצפון. “שאני אתקשר לאם המאמצת שלך בקיבוץ?” מציעה לו
“לא רוצה אותה, אל תתקשרי אליה” הוא חד משמעי.
“טוב, אז אני יכולה לדבר עם הרכז שלכם, הוא גבר לעניין” אני מנסה, אולי מעדיף שגבר ישים עליו עין.
“לא רוצה אותו, אל תתקשרי אליו” הוא בקושי מדבר…
“אני אקח לבד כמה אדוויל ומישהו מהגרעין כבר יעשה לי תה….” הוא מבטיח ולא רוצה לדבר איתי יותר.
אני מנסה לדבר על ליבו להסביר שמישהו צריך לוודא שהוא שותה, לוקח כדור להורדת חום, מסתכל שהוא לא מת לי שם… שוכב לבד בחדר שלו בקיבוץ ליד עזה-סיטי. אך הוא אינו מתרצה. לא רוצה אף אחד. וכך היה כל פעם שחלה. זה היה ריטואל שחזר על עצמו. הוא מודיע שהוא “מת” ומסרב לכל הצעותיי לגיוס טיפול.
אני מרגישה כל כך חסרת אונים. תמונות מהעבר עם החום הגבוה רצות לי בראש והפחדים מכווצים את הלב. הבן שלי שוב חולה עם חום גבוה ואני כל כך רחוקה. גם אני רוצה למות. מבינה אותו, מדוע הוא לא רוצה את כל תחליפי האמא. כשהוא חולה הוא שוב הילד של אמא, שזקוק רק לאמא שלו ולא אף אחד אחר. מרגישה בכל תא מגופי כמה שהוא צריך דווקא אותי ואני כל כך רוצה לעזוב הכל ולקחת טיסה לארץ…. ויודעת שזה לא יקרה…. הרי זו רק שפעת…אבל מר לי עם חוסר האונים הזה.
תחושת חוסר האונים גם היא לא חדשה לי, היא חוזרת על עצמה בצורות שונות לאורך השירות הצבאי שלו, אבל מפתיעה אותי כל פעם מחדש עם מרירותה.
עכשיו הלוחם מתכנן את השחרור מהצבא.
הוא כבר פזמנ”יק. בחופשת שחרור הוא רוצה לעשות ניתוח לייזר בעיניים ולהפטר מהמשקפיים שאותם צריך רק לקריאה מרחוק. אני מבהירה לקיבוצניק חד-משמעית ושיהיה ברור: הבן “שלי” לא עובר שום ניתוח לבדו. האמא שלו תהיה לצידו ותטפל בו. לא מעניינים אותה הפרטים השוליים, רק שתהיה לצד הבן. אחרי שהדברים הובהרו וסוכמו חד צדדית עם הקיבוצניק הגיעה השיחה עם הלוחם.
ובאמת בשיחת השבת הבאה שוב עלה הנושא. הלוחם סיפר על האינפורמציה שאסף, דיבר על התאריכים והפרטים והתאמתם למכלול החיים. תוך כדי אני אומרת לו “כן, עושה רושם שזה גם יסתדר עם הטיסה שלי…”
“איזה טיסה, אמא? על מה את מדברת?”
ואני אומרת, “הרי ברור, אני אגיע לניתוח לטפל בך. לא אתן לך להיות לבד…”
שתיקה.
בצד השני של העולם יש שתיקה.
ואז הוא אומר “אמא’לה, אל תעלבי… אבל אין צורך. אני אהיה בסדר.”
“חשבתי על הכל. סיכמתי עם בת גרעין שלי שיכולה לקחת חופש מהצבא, שהיא תטפל בי ותדאג לי. אני ממש מעדיף לבלות איתכם כשאתם מגיעים לארץ”.
עכשיו בצד העולם שלי נפלה שתיקה.
ואז הגיעה התובנה.
הצבא והחיים כחייל בודד הפכו את הילד שלי לגבר עצמאי.
גם הפעם, כתמיד, אני מוצאת את עצמי מאותגרת ומשתנה עם ההתבגרות של הילדים שלי.
1 Comment
Dolores Luber
If the font was larger and more distinct/ darker, I could comfortably read this article.
At the moment it is just too small and faint. Thank you.