רק כשאת נזרקת למים הסוערים את מבינה שלפני כן ימי חייך זרמו להם בנחת וגם אתגרים שניקרו בדרך, במבט לאחור, נראים פחות דרמטיים לעומת ההווה.
הווה של אמא לחיילים בודדים מרגיש בעין הסערה.
חיים על הקצה כל הזמן.
פעם התקלות מצד הלוחם ופעם התקלות מצד החיילת… מעט הפוגות, בהן את הולכת למספרה.
כל כך הרבה פרטים שלא חזית מראש יכולים להשתבש ומשתבשים. כשהם אומרים לך שהחליטו להתגייס לצה”ל את מודעת לכך שיהיו לילות לבנים, שתדאגי, שתתגעגעי. אבל עד שזה קורה, אין לך מושג למה הכנסת את עצמך.
ואז את מוצאת את הכוחות, את התושיה ואת מתמודדת. את הולכת למספרה לצבוע את השיער הלבן וממציאה את עצמך מחדש.
שוב ושוב, כל פעם מחדש.
יהיה בסדר.
כשהוא טס לארץ, כחודש לפני האולפן ותחילת התוכנית של “צבר”, נשבר לי הלב. כן, שמחתי בשבילו וחשבתי שיהיה לו טוב וחשוב לשרת בצבא, אבל גם כאבתי בשבילי. כאב הפרידה היה ממשי, פיזי. הייתי חולה מזה שהוא נסע.
והוא, שמח וטוב לב. איזה כיף, סוף סוף אין הורים על הראש. חופש אמיתי. בהתחלה אפילו לא רצה לצלצל כל שבוע. בסוף עשה לי טובה, התחשב באמא והתקשר. בשבילי.
רק כעבור כמה חודשים כשהתחיל הצבא האמיתי והקאדרים, הוא התחיל להתקשר לאמא בשביל עצמו…
ובנתיים, מלא מוטיבציה להיות לוחם.
חולם, כמו כולם, על סיירת מובחרת.
עוד כשהיה בבית חיפשנו ומצאנו קורס שמכין בחורים לגיבוש ויום סיירות. זה היום קובע הגורלות. מצאנו קורס עם ימי סימולציה ומחנות אימון על חוף הים. מאד התרשמתי והתקשרתי לברר פרטים נוספים.
בעל החברה, גבר לעניין שוחח איתי, כמובן שהתלהב מאד לקבל את הבן שלי. סיפר שיש להם ניסיון עתיר עם מתנדבים מחו”ל, עם אחוזי הצלחה גבוהים. אצלו בחברה מגדילים לעשות ומצמידים למתנדב שמגיע מחו”ל בחור ישראלי מקומי, כדי להכניס אותו לעניינים ובנוסף אם יש בעיית לינה הבחור המקומי יכול גם במידת הצורך לארח אצלו בבית, מה שתורם לגיבוש.
שוחחנו על כל הפרטים, נתתי את פרטי הבן, כולל מתי מגיע לארץ ולאימון הראשון. הסברתי שאין לו היכן לישון בהרצליה, שם נערך האימון, על חוף הים, בשעות הערב המוקדמות. על כן לנו, הניסיון שלהם באירוח מתנדבים מחו”ל באמת מאד חשוב. הגבר לעניין ציין שבאותו תאריך הוא בחו”ל, אבל יתדרך את סגנו, שיסגור את הפרטים.
אין שום בעיה. יהיה בסדר.
סמכתי. הבן אדם הבטיח לי.
הבן היה להוט להתחיל מייד באימונים. לא רצה להפסיד זמן. הרי גם במשך כל כיתה יב’ עסק באימונים לקראת הגיוס. הוא היה חם על סיירת מובחרת. ולכן, מיד בשבוע הראשון להגעתו לארץ, ליתר דיוק שלושה ימים אחרי נחיתתו הוא הגיע לאימון הראשון. כמתואם.
אני תפסתי אותו בווטסאפ כשהיה כבר אחרי האימון. אמר שהוא עסוק בתיאומים של לינה ולא פנוי אליו. טוב, לא הצקתי, הייתי סבלנית ואמרתי שמחכה לשמוע ממנו כשיתפנה.
אפילו שסימסתי שוב יותר מאוחר, הוא לא ענה.
זה קרה רק למחרת.
הוא צלצל אלי כשהיה באוטובוס בדרך חזרה לקיבוץ של הסבים.
“אמא, את לא תאמיני מה שעבר עלי” כך התחיל.
הוא סיפר קודם על האימון עצמו. כמובן שהוא רצה להוכיח את עצמו ראוי ודחף את עצמו למקסימום. רק שהוא לא לקח בחשבון שהוא רק הגיע מקנדה הקרירה לקיץ הישראלי. הוא מעולם לא רץ על הדיונות בחום שכזה, כאשר מחד הוא דוחף את עצמו ומאידך המדריכים לוחצים עליו לרוץ חזק יותר, מהר יותר.
הוא נתן את כל כולו באימון ההוא. רץ בכל הכוח, הזיע כמו חזיר, נפל מספר פעמים ואפילו נחבל, הקיא חמש פעמים. לא שתה מספיק, כך בדיעבד אנו יודעים. אבל סיים את האימון כמו גבר. מלוכלך מחול, נוטף זיעה, חבול ושרוט ומיובש.
עם סיום האימון הוא חיפש הסגן ומצא אותו. ההוא לא ידע על שום סידורי לינה וכמובן ששום דבר לא היה מתואם או מאורגן עם אף אחד. הוא די שלח את הבן לדרכו – “תסתדר, יהיה בסדר…”.
אין שום בעיה. יהיה בסדר.
הבן שלי, קטין בן אלף. קטין שזרוק עליו בטחון של בן אלף… שיודע כי כבר אין תחבורה לקיבוץ של סבא וסבתא חושב מה לעשות, לצערנו, לדבר עם ההורים לא היתה באותו רגע אופציה. הוא רצה להסתדר לבד. להוכיח עצמאות. הוא דיבר עם חברים שלו לגרעין שהתחילו אולפן מוקדם ברעננה. הם הזמינו אותו ברצון ללון אצלכם. עליהם אפשר היה לסמוך.
לא גדל בארץ, לא מכיר את הארץ, את התחבורה הציבורית, לא מזהה שום נקודת ציון, אבל לא מוותר. עקשן כמו אבא שלו, הקיבוצניק. אחרי מבט זריז במפה של גוגול בסמארט, הבן החליט שאין בעיה לצעוד לרעננה. זה לא נראה רחוק במפה שבטלפון…. הוא צעד כשלוש שעות עד שהבין שרעננה יותר רחוקה מששיער. הוא תפס טרמפ שקידם אותו לאולפן שברעננה. בסופו של דבר בסביבות חצות הצליח להגיע לאולפן.
באולפן קידם את פניו אב בית ישראלי אשר בשום אופן הוא לא הסכים שהבן ילון שם בלילה. גם לא תמורת תשלום שהבן הציע.
לא עזרו כל ההסברים על השתלשלות הדברים, על מצבו הפיסי הירוד כתוצאה מהאימון, על ההליכה הארוכה לרעננה. אב הבית היה החלטי, חד משמעי ולא מתפשר. לא!
אפילו אם זה אומר שישן ברחוב.
אין שום בעיה. יהיה בסדר.
חברי הגרעין לא היו מוכנים לשלוח אותו לישון ברחוב, שלושה ימים אחרי שהגיע לישראל. הם הגניבו אותו מהחצר האחורית ומעל לגדר לאחד מהחדרים של הבנות. שם העביר את הלילה על שמיכה על הרצפה.
השכם בבוקר הוא קם ויצא בגנבה לדרך. לתחנה מרכזית ולאוטובוס לקיבוץ, משם התקשר אלי סוף סוף לקנדה.
בוקר טוב ישראל.
הוא הגיע לסבא וסבתא שלו בקיבוץ, שם קיבלו אותו באהבה. הוא שתה, התקלח, טיפלו בחבלותיו והוא ישן 24 שעות. כמובן שיותר הוא לא חזר לאימונים בדיונות של הרצליה אצל הגבר-גבר.
הוא התקבל בכוחות עצמו לסיירת מובחרת.
הוא למד את המפה וניווט בכל הארץ במהלך שירותו הצבאי.
לא צריך טובות של אף אחד. תודה רבה!
הגבר לעניין הציע לי פיצוי של אימון אחד בחינם. זו היתה תחילת הדרך שלי כאמא של חייל בודד על כן הייתי עוד עדינה, מאופקת ורק הצעתי לו שידחוף אותו, את הפיצוי, כי אין בכך לפצות על קבלת הפנים אותה קיבל בני, בזכותו, בשבוע הראשון בארץ.
וזו היתה ההתחלה.
גם אני הפקתי לקחים. ובעיקר, מה שלא שובר אותי מחשל אותי.
אז הזמנתי תור במספרה.
