רואים כבר את הסוף

אני צריכה לדבר איתך” אומרת לי ג’ מהצד השני של הקו, עוד יום של קיץ עובר על כוחותינו בחזית האוקיאנוס השקט, אנחנו לא ממש בנוים למזג האויר הזה, לפחות לא רוב הבניינים שבהם חיים תושבי וונקובר. מיזוג אויר יש רק בקניונים, מעטים הבתים שטורחים לקנות את ההמצאה הנפלאה הזאת, שמיועדת בעיקר למדינות החמות של הפלנטה. לכן כל הזמנה לטיול על החוף, היא הזדמנות שלא מוותרים עליה. בטח לא כאשר ג’, צריכה עצה בענייני תקשורת. בשביל זה אנחנו כאן, ועכשיו חם בקופסא כמו שחם רק באוגוסט, וצריך לצאת החוצה ולהתאוורר, יש לנו מספיק זמן לבלות על הספה בימי הגשם. ג’ היא אשת עסקים מצליחה, דור שני למהגרים, היא עובדת מול קהל לקוחות בינלאומי ומנווטת את העסק הקטן שלה בכישרון וביטחון. אבל גם אצלה, המלחמה המתמשכת, עם מופע המחצית של אמצע אוגסט, גם אצלה, המלחמה הזאת, מתחילה להעלות סוגיות ושאלות. חלק ניכר מהשיווק של העסק שלה היא עושה באמצעות הפייסבוק, וכמו רבים מבני עמנו גם היא נרתמה למכונת יחסי הציבור של מדינת היהודים, גם הקיר שלה היה עמוס בפוסטים מלחמתיים במהלך כל חודש יולי, “אני לא יכולה לעמוד מהצד כשפוגעים באנשים שלנו” היא אומרת לי, “אפילו שמעולם לא ביקרתי בארץ, זה עדיין מזעזע אותי מה שהישראלים צריכים לעבור בשביל המדינה שלהם”. אני מנסה להבין מה בדיוק הבעיה. “אז זהו, שעכשיו רואים כבר את הסוף של הקיץ, ואני לא יכולה שהחברים שלי יחשבו שלא עשיתי כלום במשך כל הקיץ, שלא לדבר על הלקוחות שלי, יש לי קשרי חוץ עם עוד מדינות, וגם שם אנשים שאני בקשרי מסחר איתם, גם הם מבלים את חופשת הקיץ, אני לא רוצה להיות יוצאת דופן”.

“את חוששת שלא תהיי מספיק פטריוטית אם תעלי תמונה שלך בלונה פארק לפייסבוק?” אני שואל…Read more