זעם ותהילה
|
נו? אז איך עברה עליכם האולימפיאדה בריו? שמחתם? בטח שחגגתם את ההישגים של הספורטאים שלכם, שלנו? עניין לא פשוט זה האולימפיאדה הזאת, בטח לא למהגרים. כי מצד אחד, חי היום יום שלך מתנהלים במדינה גדולה וחזקה, מעצמה. מצד שני, הלב, הוא נשאר שם, במקום שהשארתם מאחוריכם, עם החברים, המשפחה והזיכרונות מהאולימפיאדות הראשונות שלכם. את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ראיתי ביחד עם אחי הישראלי ומשפחתו הצעירה, ביחד עם עוד 300 איש בקולנוע “ריו” במזרח וונקובר. האולם היה מלא מפה לפה בקהל שבא לצפות בחינם בטקס על המסך הגדול. מסביבנו דיברו אזרחים קנדים בשלל שפות. בכל פעם שמשלחת נכנסה לאצטדיון נשמעו מחיאות כפיים משורות שונות. כמובן, שנבחרת קנדה, על 314 חבריה, גררה את גל התשואות הגדול ביותר, אבל אחריה, בפיגור לא גדול, זכתה למחיאות כפיים הנבחרת הישראלית עם 47 נציגים. אז כן, מחאנו כפיים לקנדים באדום ולבן, אבל מחינו דמעות עם הנבחרת שלנו, האותנטית. זאת שבאמת עושה לנו את זה גם אחרי יותר מעשר שנים בגולה. כנראה שיש דברים שלא משתנים, או שעדיין לא השתנו. הלוואי שיישארו ככה. לא רק בספורט, בהכל. ** ראשי הנבחרת הקנדית הכריזו מעל כל במה אפשרית כי מספר הקסם הוא 19, לעבור לפחות באחת את מספר המדליות מלונדון 2012, אם אפשר, אז גם לסיים בין 12 המקומות הראשונים. כי כזאת היא קנדה שלנו. מעצמה, אבל לא אימפריה. לא רק בספורט, בהכל. מקום טוב, שמנוהל מסודר ונכון, מקום שמתפקד כמו שצריך, אבל בלי שאיפות להיות הכי גבוהים, הכי חזקים, הכי מהירים. אנחנו רוצים להיות בסדר עם כולם. מכל הגוונים, הצבעים, השפות והדתות. זוהי שאיפה שמכתיבה את האופי הלאומי, הנוח והידידותי לסביבה. בסיום ספרה קנדה 22 מדליות, כולל 4 מזהב, 3 מכסף, ו 15 מדליות ארד, כולל נבחרת כדורגל הנשים שלנו ששמרה על מקומה מלפני 4 שנים, אחרי ניצחון 2 : 1 על ברזיל המארחת, במשחק על נבחרת הארד. את הכבוד לשאת את הדגל הקנדי בסוף המשחקים העניקו לשחיינית הפלא, פני אולקסיאק, בת ה 16 מטורנטו, שזכתה ב 4 מדליות בבריכה האולימפית (זהב וכסף במקצים האישיים, ושתי ארד בשליחים) ובכך הפכה לקנדית הראשונה בהיסטוריה שזוכה ב 4 מדליות באולימפיאדה אחת. גם האצן, אנדרה דה גראס, בן 21 מטורונטו, הפך לכוכב לאומי, אחרי שזכה בשלוש מדליות, אחת מכסף ושתיים מארד, והפך בדרך לחבר הכי טוב של יוסין בולט הג’מייקאני, האיש המהיר בתבל. אבל רוב המדליסטים האחרים יחזרו מחר בבוקר לחיים של אלמוניות. את התהילה הם יקבלו ממשפחה, שכנים וחברים.http://olympics.cbc.ca/news/article/penny-oleksiak-carry-flag-for-canada-rio-closing-ceremony.html ** אגב, כל 12 המדליות הראשונות של קנדה, ו 16 מתוך ה 22, הושגו על ידי נשים. רובן יחזרו בשבועות הקרובים לשגרת החיים שלהם, עבודה, אימונים, תחרויות, סידורים. רגע לפני החזרה לאלמוניות, ובמיוחד על רקע סערת “ההנקה” של המרתוניסטית הישראלית, שהפכה שלא באשמתה לשק החבטות התורן של השכבות הנמוכות של החברה הישראלית הנמסה של אוגוסט. ראוי לספר את הסיפור המיוחד של האימא הזאת, אחת מכוכבות האולימפיאדה שלי, קוראים לה כריסטה דושיין, מברנדפורד, אונטריו. האתלטית המבוגרת ביותר במשלחת הקנדית, אימא לשלושה ילדים שבגיל 39 סיימה במקום ה 35 את ריצת המרתון האולימפית בזמן של 2:35:29. בעלה ושלושת הילדים (מיכה, סת’ ולאה) הם צוות העידוד שלה, וחיכו לה ביציע בהתרגשות רבה. דושיין החלה לרוץ רק אחרי הלידה השלישית, ובסיום המשחקים הכריזה כי היא עדיין לא מרגישה מוכנה לפרוש. אולי עוד נראה אותה ביפן בעוד ארבע שנים. ** את הקרב של ירדן ג’רבי על מדליית הארד ראיתי בשידור ישיר ומקרטע באינטרנט, כמעט כמו הקרב ההוא של יעל ארד בברצלונה 92′. כמו כל עם ישראל הלב שלי דפק בעוצמה לאורך כל יום התחרויות, ובסיום היו אפילו כמה דמעות. יום בלתי נשכח, כי אחרי הכל, מי שמגיע מישראל צריך להיאבק גם במערכת הפנימית של הארץ הסבוכה והפרועה, הווילה בג’ונגל, שלא תמיד ברור איפה מתחילה הווילה ואיפה נגמר הג’ונגל. אחרי הניצחון של אורי ששון, כבר היה ברור שבאיגוד הג’ודו, על כל הפוליטיקה שבו, הצליח להשיג את מה שקיים בקנדה באופן טבעי. הורשה של ידע וניסיון לדור הבא. הסיבה שמדינות רבות זוכות במדליות בענפים קבועים היא תולדה של העברה מסודרת של ידע וניסיון, שני היסודות הכי חשובים בדרך להצלחה. ההישג הוא עצום והיסטורי, כי מחוץ לאולם האימונים מתנהל ג’ונגל עצבני וחסר מנוחה, קולני ונטול סבלנות והבנה. מי שמצליח לשרוד אותו ולהגיע לפסגת העולם ראוי לכל המחמאות והתשבחות, כי הרי כמה כאלה יש לנו באמת? כמה כאלו אנחנו בכלל מסוגלים לייצר? אפשר לכעוס על הג’ונגל, אבל מה זה באמת עוזר? עדיף לשמוח עם המנצחים כי הם באמת זכאים לתהילה על זמנית, אחרי הכל, הם שרדו את הג’ונגל, כדי להגיע עד לריו, לשלושה ימים של שיכרון חושים. אפילו סימפטיה קיבלנו הפעם, בזכות הג’ודקא המצרי, שהזכיר לעולם שאפשר לזכות בפרסום בכל מיני דרכים, מעניין אם ההיסטוריה תזכור אותו? ** מתחת לכיסוי המקיף של האולימפיאדה, כמעט התחמק לו אירוע טרור בארץ המייפל. ביום העשירי של אוגוסט חיסלה המשטרה הפדרלית RCMP בחור בן 24 בשם אדם דריבר, בעיירה סטראטורי שבאונטריו. דריבר נעצר בשנה שעברה אחרי שהפיץ אידיאולוגיה קיצונית ברשתות החברתיות, הוא הביע תמיכה בפעילות דאעש, ושוחרר בערבות (שבקנה נקראת peace bond) למעצר בית. דריבר יצא מביתו חמוש בשני מטענים מאולתרים, המשטרה הקנדית חיכתה לו בחוץ אחרי שקיבלה טיפ מה FBI האמריקאי על כוונתו לבצע פיגוע המוני. אחרי שעלה על מונית לכיוון היעד, עצרה המשטרה את המונית וירתה בו למוות מטווח קצר. נהג המונית נפצע קל באירוע כתוצאה מפיצוץ המטען שנשא דריבר. מטען שני שהיה על גופו לא התפוצץ. מה שבטוח הוא ששום משפט כבר לא יתקיים לדריבר, וגם שום תהילה לא תחכה לו. היה איום ועכשיו הוא איננו. ככה זה כאן. http://www.cbc.ca/news/terror-threat-arrest-rcmp-1.3715969 ** כדי לא לשכוח את המהות בין שלל הריצות והתחרויות חמקתי לאולם הקולנוע לראות את אחד הסרטים שסומנו בתור “הסוס השחור” של עונת הפרסים המתקרבת אלינו, ואכן ל “זעם” (Indignation) יש את החומרים הנכונים להפוך לסרט אמריקאי חשוב וקלאסי. את הסיפור המקורי כתב הסופר האמריקאי היהודי המנוח פיליפ רות’ בשנת 2008. חמישה חודשים לפני שהספר יצא לאור כבר רכש מפיק-העל היהודיסקוט רודין (“הרשת החברתית”, “אומץ אמיתי”, “מלון בודפשט”) את זכויות היוצרים של הנובלה. על מלאכת העיבוד והבימוי הופקד ג’יימס שיימוס בסרטו הראשון כבמאי בגיל 53, אחרי שלושה עשורים של עבודה מאחורי הקלעים. שיימוס הוא פרופסור לקולנוע באוניברסיטת קולומביה, והיה המנכ”ל של פוקוס פיצ’רס, חברת הבת של NBC, המתמחה בסרטי איכות. “זעם” בכיכובם של לוגן לרמן ושרה גאדון(הקנדית), עוקב אחרי נער יהודי מניו יורק שנשלח לקולג’ נוצרי באוהיו כדי להציל אותו מגיוס למלחמת קוריאה. בקולג’ הוא פוגש את השיקסע האולטימטיבית, אבל הדייט שלהם הופך לשרשרת של אירועים שמשנים את חייו של גיבורנו מהקצה אל הקצה. הסרט עשוי היטב, מבוים בקפידה ומשוחק כראוי. אבל קצת כמו “קארול” משנה שעברה, לא קל למצוא בו רלוונטיות ל 2016. מה שכן, “זעם” יהפוך לקלאסיקה אמריקאית על בטוח, בוודאי בקהילות היהודיות, שעושות ככל יכולתן לשמר את התרבות שלנו. וכפי שאתם יודעים יכולת יש כאן. אולי זו באמת הזווית הרלבנטית לקהל הישראלי, כי כשיצאתי מהאולם חשבתי על כך שהסרט מתרחש בשנות החמישים, ומעניין להשוות בין מה עשו היהודים בארה”ב עם בני הנוער שלהם בזמן שבנצ’י, מומו ויודל’ה ליקקו ריבה במטבח של סטלה. נקודה למחשבה. סרט חובה. ** ערב לפני סיום המשחקים האולימפיים חגגה קנדה את גאוותה הלאומית באירוע יוצא דופן. למעלה מ 11 מיליון קנדים צפו בטלוויזיה או הקשיבו ברדיו לשידור הישיר של קונצרט הפרידה של להקת “טרג’יקלי היפ“, השידור מעיירת הולדתם, קינגסטון, אונטריו, נמשך 3 שעות ללא פרסומות במחווה מיוחדת ללהקה שנוסדה ב 1984, הוציאה 14 אלבומי אולפן, שני אלבומים בהופעה חיה, ו 54 סינגלים. אפילו ראש הממשלה, ג’סטין טרודו, בא לחלוק כבוד אחרון לסולן של ההיפ, גורדון דאוני, שאובחן אשתקד כסובל מגידול סרטני במוח. גם לעיתונאים מניו יורק לא ברור איך להקה כל כך איכותית לא הצליחה לצאת מגבולות קנדה, כמו שעשו ניל יאנג, סלין דיון, או בראיין אדאמס, למשל. עדיין, קונצרט הפרידה הוכיח שתהילה לא תמיד צריכה לחצות גבולות, לפעמים מה שיש זה גם מספיק, אז אם יש לכם זמן פנוי ואתם אוהבים מוזיקה, חפשו אותם, לא תצטערו. http://www.cbc.ca/news/canada/tragically-hip-cbc-broadcast-ratings-1.3730276 ** באחד הערבים הנעימים ביותר של השנה יצאנו כ 40 איש להפלגה השנתית של JNF וונקובר, במימי המפרץ האנגלי, בערב שהוקדש כולו לחג האהבה היהודי, נהנו מארוחה משובחת, מסג’ים מפנקים, הרצאה מרתקת, מוזיקה טובה ודרינקים לאור ירח מלא. היה רומנטי ומפנק. תודה למארגנים, אילן, ליסה, זוהר ויעל. להתראות בשנה הבאה. ** ביום חמישי הזה, (25) מארחים הכולל ו YOSSILINKS את הקהילה לבר.בי.קיו בחוף קיטסילאנו, אולי הזדמנות אחרונה לפיקניק בשמש, לפני שהגשם חוזר. המוישה האוס לוקחים אתכם לסוף שבוע של קמפינג (26 – 28), ביום חמישי הבא, שוב יוסילינקס ואופנת K מארחים מסיבת טברנה בפאב רליש (888 רח’ נלסון) החל משמונה בערב. כולם מוזמנים. בפדרציה החלה מכירת הכרטיסים לאירוע פתיחת הקמפיין השנתי (ספטמבר 22 בתיאטרון המלכה אליזבת), האורחת הראשית השנה היא ענקית המדיה החברתית רנדי צוקרברג מניו יורק, האחות של מרק, מייסד פייסבוק, ואחת מנשות העסקים החשובות בארה”ב. מומלץ בהחלט. ** אז האורחים מישראל חזרו לארץ האבות אחרי שקיבלו טעימה מהיערות והאגמים והשלווה שלנו. הילדים תלו טבלת ייאוש על הקיר וסופרים את הימים האחרונים של הקיץ. ההמונים מציפים את היריד השנתי ב PNE, ועבדכם הנאמן הצטרף לכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בסדרה עתירת תהילה של תאגיד דיסני. הלוואי שהיו לי עוד חדשות מרגשות לספר לכם, אבל אין בינתיים, אז בלי זעם ובלי תהילה נצטרף כולנו לשאלה של לאוול, זמרת סוכריה קנדית מתוקה מקלגרי, שתוהה “לאן נעלם הביט?”, להיט האלקטרופופ הזה הוא בן 4 שנים, אבל עדיין זוכה כאן להשמעות קבועות. אז לחיי האישה הקנדית, בים, באוויר וביבשה. קבלו גם אתם את “הפעמונים“. סתיו נעים חברות וחברים. |
